הסיבה שאני מספרת את הסיפור הנחמד הזה דווקא באתר על גרפולוגיה היא,
שפעמים רבות אני שומעת את השאלה "לא כתבתי כבר שנים, אני בכלל יכול לעשות אבחון גרפולוגי ?", או בווריאציה אחרת וישירה אף היא "אנחנו בעידן המחשב, גרפולוגיה וכתב היד בכלל רלוונטיים?", ויש גרסאות נוספות אבל זה לא משנה, הרעיון הובהר.
ואני תמיד עונה- זה כמו רכיבה על אופניים.
והרי יש משהו בשאלות האלה, הן לגמרי הגיוניות, רבים מאתנו לא כתבו בכתב יד כבר חודשים ואולי אפילו שנים. אז איך כתב היד יכול בכלל להיות רלוונטי? ועוד לצורך אבחון תעסוקתי שדורש דיוק רב.
הגוף שולף את היכולת כאילו לא עברו שנים, זכרון התנועה מוטמע חזק במוח ובתאים, ובדומה לרכיבה, גם הכתיבה היא אחת המיומנויות המוטמעות עמוק עמוק בתוכנו. בדומה לרכיבה, כמו 10-15 הדקות שאבא שלי קירטע על האופניים עד שהמיומנות עברה מזכרון רחוק ומודחק חזרה לזכרון המיידי הנוכח, כך גם לפני אבחון גרפולוגי אני מנחה לשבת 15-20 דקות ולכתוב סתם, לא לצורך האבחון, עד שתחושת ותנועת הכתיבה חוזרת להיות טבעית. ורק אז לכתוב את הטקסט עבור האבחון. אז לגבי כל מי שגדל אי שם במאה הקודמת, קיבלנו תשובה.
