ממש לפני שנה כתבתי פה מאמר וגם העברתי הרצאה בכנס גרפולוגיה על מגמות בשוק העבודה בעקבות הקורונה. בנוסף על הכוונה תעסוקתית באמצעות אבחון גרפולוגי , אני גם עוסקת כיועצת השמה לחברות במגוון תחומים ולכל רמות ההיררכיה, וכך אני צופה בלייב בשוק העבודה ובמה שעובר עליו.
בשנה האחרונה היו תנודות שונות, חלקן מפתיעות משהו. עד יוני היו עובדים רבים שכצפוי בחרו לנוח, גם אלה שחיפשו עבודה לא נטו להתפשר מדי על השכר מכיון שדמי האבטלה נתנו להם בטחון. זה נראה הגיוני. התחזית היתה שמיוני תהיה היסטריה מוחלטת אולם זה לא קרה. גם הציפייה שעובדים ייאלצו עד מאוד להתפשר על דרישות השכר והתנאים ושלמעשה ידם של המעסיקים תהיה על העליונה- גם זה הסתבר כנבואה שאינה מגשימה את עצמה.
מה שעוד מדהים הו אשיש הרבה מחפשי עבודה, יש הרבה משרות פנויות, ואיכשהו הם לא מתחברים. אלה גם אלה לא מוצאים את מבוקשם. כבר תקופה שאני מתבוננת בשוק העבודה ובמה שקורה בו ומהרהרת רבות בהסברים למה שאני פוגשת ורואה, כי כאמור, זה שונה ממה שההגיון ניבא.
התחזיות שהיו vs המציאות
איכשהו בתוך כל הברדק של הכמעט שנתיים האחרונות היה הגיון מסוים שרמת האבטלה הגבוהה יחסית תגרום לשינוי ביחסי הכוחות בין מעסיקים לעובדים/מחפשי עבודה, לטובת המעסיקים. הרי ישנם תחומים רבים שנמחקו מהמפה, ישנם עסקים רבים שהפכו גם הם להיסטוריה או במקרה הטוב צימצמו משמעותית את מס' העובדים ולכן יש יותר מחפשי עבודה מאשר משרות פנויות, מה שעקרונית מתקיים. בנוסף יש את התחומים שפורחים בזכות הקורונה, בעיקר תחומי ההייטק, ויש חברות שההתנהלות שלהן גמישה והצליחו לא רק לשרוד אלא אף לשפר עמדות.
אז היחס בין משרות פנויות לבין מס' מחפשי העבודה אמנם השתנה די כצפוי, אולם האפקט על דרישות השכר של העובדים לא ירדו באופן משמעותי ואולי אפילו להפך. נכון, מה שאני אומרת פה הוא כללי למדי, יש הבדלים בין תחומים שונים, רמות השכלה ונסיון שונות של מועמדים, אזורים בארץ ופרמטרים נוספים. יש אנשים שמחפשים עבודה ביתר שאת ומוכנים להתפשר נמרצות, לעומתם ישנם רבים שממש ממש לא מתכוונים להתפשר על כלום ואפילו יש להם דרישות יותר מבעבר לגבי ש"ע, שכר ותנאים נוספים.
אז מה קורה פה? במקרים כאלה ברור לי שאת שורש ההסבר נמצא בנפש ובייחוד התגובה לטלטלה גדולה שלא לומר טראומה, ואיך היא מתפעלת את העניינים.
אז מה בתכלס קורה פה?
להשקפתי, ההסבר המרכזי פה הוא חוסר אמון-
גם של עובדים כלפי מעסיקים, רבים חוו אכזבה גדולה כשמצאו את עצמם מפוטרים/בהרעת תנאים/בחל"ת חוזר או בלתי נגמר וזאת לאחר שנות עבודה ארוכות, תחושת משפחתיות ומסירות. מי שחש בעבר שמקום העבודה הוא העוגן הכלכלי שלו, גילה שהשידוך הזה הוא לא באש ובמים ואפילו לא בוירוס. דורות ה-X וקצת ה-Y האמינו בעבודה קשה לצורך פרנסה והעבירו את הגישה הזאת הלאה, הם עדיין מהווים חלק ניכר משוק העבודה.
גם מעסיקים התקשו פתאום באמון כלפי עובדים. אם זה עובדים ובעיקר עובדות שנאלצו לעזוב בפתאומיות כי בלי להתכוון בכלל מצאו את עצמם בחינוך ביתי לילדיהם והיה צורך לחלוק את העניין בין ההורים ולתעדף מי מהם יוותר על מקום עבודתו, באופן הגיוני זה לרוב מי שמשתכר פחות. תפקידים רבים התחילו להתבצע מרחוק, היו עובדים שהוכיחו שזה לגמרי אפשרי, אולם היו כאלה שמסיבות כאלה ואחרות הסתבר שמרחוק הם קצת פחות משקיעים, יעילים ומסורים. אולי גם זה בעקבות חוסר הוודאות שנותר ובכל מקרה זה פגע ביכולת האמון של המעסיק.
ובאופן כללי נפגע האמון והבטחון של כולם אל מול החיים/הממשלה/הייקום וכד', התחושה היא של חוסר וודאות ושאין שום דבר בטוח.
בנוסף ובלי קשר לענייני אמון כלל, אנשים גילו את החדווה שבלהיות יותר בבית, עם המשפחה או עם עצמם בזמן פנאי. הסתבר להם שיש חיים מעבר לעבודה ולפרנסה והם נעימים בהחלט, עצירת המירוץ עשתה להם טוב גם אם התחילה בחריקת בלמים ורבים הבטיחו לעצמם במודע או שלא במודע שהם לא חוזרים למה שהיה. סדרי העדיפויות שלהם השתנו ואין יותר את הנכונות לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה + שעות נוספות. בכללי, כן? ההשפעה שונה מאדם לאדם כמובן. סביר שגם זה קשור איכשהו לעניין האמון, בסופו של דבר הכל קשור בהכל, כי חלק מהתועלות המובטחות שהיו בעבר בתמורה למירוץ כבר לא רלוונטיות יותר.
הסבר נוסף שניתן למצוא הוא הגילוי של רבים את אפשרויות הפרנסה הפחות קונבנציונליות, אלו שדור ה-Z גדל עליו ומיישם לתפארת. גם עבודה אינטנסיבית רק באופן אחר וגם יצירת מקורות פרנסה פאסיביים, שאין ספק שזה החלום הרטוב של כל אחד מאתנו, כסף שייכנס לחשבון הבנק כשבפועל עבדנו עבורו שעות ספורות בלבד. לרוב בעיסוקים אלו מדובר בעבודה קשה בתחילת הדרך- ללמוד את התחום, לשווק ללא לאות, להניע את התהליך, ואת הפירות קוטפים בהמשך. מי שמובטל מאילוץ יש לו זמן לכל אלה והיו מי שהתחילו לבנות את עצמם כך כעצמאים וממש אין בכוונתם לחזור למודל הישן. רוב האנשים משתדלים להתקדם ולהשתדרג וכשמגלים אפשרויות נחמדות פחות נוטים לחזור לאלו הפחות נוחות.
אז לצורך העניין יש מגוון אפשרויות- פתיחת חנויות אינטרנטיות וניהולן, למשל, או שיווק רשתי של מוצר כלשהו. יש מי שראו את הפוטנציאל בירידות הערך בבורסה והבינו שזה בדיוק הזמן ללמוד את התחום ולהתחיל להשקיע, חלקם הפכו את זה לא רק להשקעה לעתיד אלא גם ליצירת הכנסה מיידית. היו מי שחלמו שנים ליצור ולא היה להם זמן, עכשיו פתאום נהיה, ואז הם גילו שהם עושים את זה מעולה ויש רבים בסביבה שגם חושבים כך. כל הנ"ל דורש התנהלות יומיומית וזמן וכאמור, לרבים היה פתאום מלאן ממנו והם חיפשו מה לעשות אתו אז תפסו 2 ציפורים במכה- גם עשייה מספקת וגם הכנסה מקור חדש.
יש את אלה שניצלו את הנסיבות לצורך שינוי, אם כזה שתכננו מזמן ופחדו לבצע ואם בלית ברירה עקב ירידה משמעותית ביותר בתחום עיסוקם. את חלקם פגשתי כשנעזרו בתהליך של הכוונה תעסוקתית על-מנת להבין לאיזה כיוון הכי נכון להם לפנות. אז בחלקם לומדים עדיין ויחזרו בהמשך.
וכך זה נראה מצד דרישות המועמדים
מה שבולט כרגע שרבים מעוניינים היום בתפקיד היברידי, כזה שמשלב עבודה מהבית ובמשרד. תכלס גם בעיני זה מתכון מנצח- מאפשר לאחוז במקל משני צדיו, לרקוד על כל החתונות וכד'. גם היתרונות של עבודה מהבית- הנוחות הכללית של להישאר בבית, היעילות, רבים מדווחים שבבית התפוקה שלהם גדולה פי כמה וכמה ויש בזה הגיון רב, החסכון בזמן הנסיעה והנוחות ההורית. ויחד עם זאת עדיין מתמלא הצורך החברתי בימים בהם מגיעים למשרד, בימים אלו אפשר לבצע משימות ופגישות הדורשות נוכחות ויש בהם מנוחה מהבית ומהכובע ההורי, ניתוק שרבים זקוקים לו.
מבחינת שכר זה משתנה. כאמור, יש את אלו שמוכנים להתפשר ולרדת ברמה שהיו רגילים לה ויש את אלו שממש לא ואף העלו את דרישות השכר שלהם. זה תלוי תחום עיסוק, ותק, רמה אישית, השכלה ובאופן כללי- עניין אישיותי. בכללי יש דרישה להקף משרה הגיוני ושאינו תובעני מדי, שעות עבודה נוחות המאפשרות גם זמן משפחה ופנאי ותנאים סוציאליים מורחבים, כל אחד בהתאם למה שרלוונטי לו. כאמור- אנשים הבינו את החשיבות וההנאה בפעילויות נוספות על העבודה וזה ניכר בדרישות.
גם עניין השאיפה והצורך ביציבות מורגש- מועמדים מבקשים מידע על החברה ולא לוקחים סיכון, דגש חזק על חוסן החברה. ומעבר לכך- פחות מתפשרים על יחסי אנוש ומסכימים פחות לתהליכי גיוס מתישים מדי.
ומצד המעסיקים...
גם הם חוו טלטלה והם מחפשים את דרכם בחזרה ליציבות ופרנסה והם צריכים להגיב על ההתנהלות השונה מהמצופה.
נדרשות מהם גמישויות כאלו ואחרות- הסכמה לעבודה מרחוק והיערכות טכנית לכך, תנאי עבודה ושכר, שעות עבודה גמישות יותר, והמגמה שהתחילה כבר לפני כמה שנים והואצה בקורונה- פנייה למועמדים בעלי כישורים מתאימים ולאו דווקא עם נסיון תעסוקתי זהה לתפקיד הנדרש.
לא כולם מתים על זה, הרי רבים חשבו שעכשיו יהיה להם זול יותר והם יוכלו יותר לדרוש ופחות לתת. עניין האמון והיכולת לסמוך הוא בהחלט לא פשוט לכולם ובטח לא במציאות הישראלית שדוגלת בשליטה מקרוב על העניינים. כשלא היתה ברירה אז לא היתה ברירה, עכשיו כשהיא קיימת לא כולם רוצים לאפשר אותה ולו באופן חלקי. יש מעסיקים שנכוו וגילו שבאמת העובדים לא הוכיחו את עצמם מרחוק, יש כאלו שלא מעוניינים יותר לגייס אמהות כי כל פוטנציאל לסגר או וריאנט מיד מנטרל אותן. המעסיקים בסופו של דבר פועלים למטרת מיקסום רווח, אנושיים והוגנים ככל שיהיו.
הגישה העקרונית בחיים, יכולת ההתנהלות באי-ודאות וההסתגלות לשינויים, גם הן נותנות פה השפעה מבחינת ההתנהלות של החברה עצמה, האם בוצעו שינויים והתאמה לתנאים הנוכחיים, ומבחינת ההתנהלות אל מול העובדים והשוק שאומר את שלו.
לסיכום, השוק חווה טלטלה גדולה, מעסיקים ועובדים כאחד. ההשפעות הפסיכולוגיות, הכלכליות והחברתיות נותנות את דברן מבחינת הדינמיקה הנוכחית ביניהם, הכל עדיין דינאמי ועדיין בתהליך. כמו בתחילת הקורונה, בעלי יכולת ההסתגלות והגמישות משני הצדדים הם אלה ששורדים הכי טוב, מעסיקים ומועסקים כאחד. מי שיש לו את היכולת לקבל שינויים חיצוניים ולהתגמש בהתנהלותו בהתאם, הוא ה"חזק" באבולוציה הזו של שוק העבודה. התייצבות וסטטוס-קוו חדש יגיעו בהמשך.
